מה עשה  את ההבדל עבור בני המשפחות ב2009? שיטת העבודה הייחודית שלנו , המשלבת טבעתרפיה עם פיתוח חוסן לצד כלים לעזרה עצמית . 

הצייר והחייכן:

שלום, אביו של אמיר כבן 10 ומאובחן כסובל מהפרעה בקשב וריכוז, חלה בסרטן.
במחנה שבנינו ביער, לאחר שקראנו יחד את הפרק הראשון מסיפור טעם החיים,
הוזמנו משתתפי הקבוצה שבה נטלו חלק למשחק תפקידים:
כל אחד בחר לו תפקיד ושיתף את הקבוצה בבחירתו.
שלום בחר להיות "החייכן"- "כי אני תמיד מחייך, לא משנה מה יקרה".
אמיר בחר להיות "הצייר"- " כי אני רוצה לעשות את מה שאני יודע הכי טוב" אמר.
במפגש אחר,כולם שיחקו בסמוך לאש ששלום התקין ושלום אמר:"
זה מזכיר לי את הילדות. נהגתי לשהות בטבע במשך ימים ולא פחדתי מכלום.
מחר כל עצם בגופי תכאב, אבל אני כל כך שמח שהיתי פה."
במפגש שלאחריו, שלום הגיע עם אמיר ואחיו הצעיר רון.
אמיר טיפס על סלע גבוה ונופף בענף שמצא. שלום לקח ממנו את הענף כדי שלא יפגע בטעות במישהו אחר.
אמיר כעס והחל לרוץ ולהתרחק מהקבוצה, ושלום יצא בעקבותיו.
כשחזרו לקבוצה, אמיר הראה לכולם שמצא עצם גדולה ולבנה והציע שנשתמש בה בתור "מקל דיבור".
 זה היה מעבר יפה מאוד מתוקפנות לתקשורת.הודות לעבודה הקבוצתית בטבע,
שלום יכול היה להתחבר שוב לכוחות שבו, להראות לאמיר שהוא אינו עוזב אותו
ולמלא את תפקידו ההורי בהחזקת הגבולות הדרושים.
אמיר יכול היה לראות את אביו "החולה והחלש" כביכול, לוקח תפקיד חשוב ומרכזי בהנהגת הקבוצה כשומר האש.
ניתן היה להבין שאמיר אינו אוהב את העובדה שאחיו רון צורף אל הקבוצה,
אך דווקא עובדה זו עודדה דירבנה אותו למצוא מחדש את עצמאותו ויכולתו ליצור קשר משמעותי עם שאר המשתתפים.

מטע הזיתים:

טמרה,אמו של ילד בן 8 המתמודד עם מחלת נפש,
השתתפה בקבוצה בה נפגשו אמהות ואחים בריאים במטע זיתים בסמוך לכפרם.
עצי זיתים הם סמל לבריאות טובה ואריכות ימים.
על פי המסורת,בימי המסיק מכים את ענפי העץ במקל ולפעמים אף שוברים אותם, כדי ליהנות מפריים.
טמרה ובנה הבריא בנו בית בטבע מענפי זית שבורים.
"יש כאן מקום רק לי ולך" הצהיר הילד. "בואי נבנה אותו רק בשבילנו".
טמרה יכלה להבין את בקשתו לבילוי זמן איכות בלעדי והגיבה אליה ברצון.
היא סיפרה לבנה וליתר המשתתפים על הפירות הטובים שיגדלו על עצי הזית בשנה הבאה
בגלל שבירת הענפים, כדרך להוכיח את הטעם בסבל ולחבר לתקווה.
טמרה ומשפחתה סבלו מאוד מסטיגמה שלילית, המהווה באופן שכיח את ההתמודדות עם חולי כרוני בכלל וחולי נפשי בפרט.
נדרשו מספר מפגשים עד שהבן ואמו הסכימו להיפרד קצת אחד מהשני ולפגוש גם את שאר המשתתפים בקבוצה.

הצפרדעים שחזרו לשיר:

קבוצה של בני לחולים כרוניים עסקו בשיקום נחל שפסולת רבה חנקה את זרימתו בוואדי הסמוך לביתם.
כאשר נאספו לחגוג את סיום עבודתם המוצלחת,רפי- נער שהשתתף בקבוצה אמר:
"אני כל כך גאה במה שעשינו. הנחל היה ממש חולה מכל הזבל הזה ואנחנו ריפאנו אותו."
אני רק מקווה", הוסיף רפי, "שעכשיו הצפרדעים יתחילו שוב לשיר פה"
וסיפר לחבריו המופתעים ששנים רבות היה מקשיב להן במיטתו, לפני השינה.

ההצלחה בשיקום הנחל חיזקה בוודאי את האמונה ביכולת של המשתתפים לסייע לאחר,
להיות מועילים, להיות בעלי כוחות ריפוי.
אין וודאות שהנחל אכן יישאר "נקי", או שהורי המשתפים יבריאו,
אך לנערים הייתה שוב דרך לדבר על התסכול, הפחד וגם על התקווה.

הר המשאלות:

שרה, אם לילדה בת 6 חולת סוכרת נעורים, יצאה עם קבוצת הורים. למסע במדבר.
לאחר מסע מפרך בו צעדה בחלק מן הדרך לבדה ובחלק אחר לצד האחרים, 
נשכבה לנוח בקרקעית ערוץ נחל יבש. היא הקשיבה לרוח המדבר החרישית המלחשת בענפי השיטה.
כאשר פקחה את עיניה, ראתה את חבריה למסע נאספים סביב שני הורים שאבנים הונחו על גופם, אך חששה להתקרב.
כשעה לאחר מכן, העפילה הקבוצה ל "הר המשאלות".
בעומדה בפסגת ההר, מוקפת בחבריה,כמעט עפה ברוח החזקה, היא ביקשה משאלה:
" אני רוצה שהילדים שלי יקברו אותי uלא להיפך." כך אמרה.
"זאת הפעם הראשונה מאז שבתי חלתה לפני שנה שהעזתי לעזוב אותה לבד " הוסיפה.
"כשאחזור הביתה, אכין תעודת הוקרה לבעלי על האומץ לשמור עליה לבדו".

אירועי אותו יום אפשרו לשרה לבטא את הפחד מהגרוע מכל ואת היעדר התקווה שנשאה בליבה זמן רב.
אך היא לא הייתה לבדה. חבריה היו לצידה וגם בעלה ברוחו.
אבא אחר שהשתתף בקבוצה והתנהג עד לאותו רגע כמו "סופרמן", הביע אף הוא משאלה:
אני רוצה לאחל לאשתי אהבה רבה. יש לנו בן חולה קרוהן בבית ורק עכשיו אני מבין קצת מה היא עוברת."
"בבקשה" פנה האב אל הקבוצה,"בואו נשלב ידיים ונשלח לבן שלי קרן שמש מכאן".
הקבוצה פנתה לכיוון מערב וקראה ביחד: "תהיה בריא יונתן!!!"